<h1>חיבור התשובה להמאירי — שבר גאון מאמר ב' פ"ז</h1>
<h2>דף כט.</h2>
לבאר בו שאין חיוב אבלות לאותם הקרובים שהם שם בשעת מיתה וקבורה בלבד אלא אפילו למי שלמדו מיתת קרוביהם מפי השמועה ולמי שבא ממקום אחר ומצא אבלים מתאבלים, ולבאר מהיכן מתחיל זמן אבילות הן למי שהיה שם הן לשאר הנזכרים, ויתגלגל בזה הענין דין אבלות והוא הזמן שמשעת מיתה עד קבורה. בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות תאנח לעיניהם, והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים הנה באה ונהייתה נאום י"י אלים [יחזקאל כ"א], ממדרגות הנבואה למטה ממדרגות הנביאים הגיע הנבואה להם באמצעות מלאך, כמו שנודע למעמיקי עצה, וזה אמנם סבה להיות נבואתם באה דרך משל וחידה, והוא שהמשיך בספור שלימות האיש אשר לא קם כמהו שבהיות הדבור אצלו פה על פה ר"ל בלי אמצעות היתה הסבה להיות נבואתו במראה ולא בחידות [במדבר י"ב], א"כ שאר הנביאים יגיעם המסבב גם כן לפי ענין החידה, ואמנם מהם שמדרגתם למעלה ממדרגות אחרים המשתתפים עמהם במין הנבואה, והוא מהם שיבינו ענין המשל מיד, ומהם שיצטרכו עליו לנבואה אחרת, כענין האמור בדניאל [ז'] קרבית על חד מן קמיא ויציבא אבעא מיניה על כל דנא ופשר מיליא יהודעינני, וכן בנבואת הכהן הגדול [זכריה ד'] בראותו מנורת הזהב והגולה והצנתורת, אמר שם מה אלה אדוני, וגם באיש אחד מהם תתחלף מדרגת נבואתו לפעמים מהקודמת או מהמתאחרת, פעם לגריעות פעם לעילוי, אמנם בא הנה על צד זאת המדרגה נבואה אחר נבואה אחרת, אין בשנייה רק ביאור הראשונה לבד, וזה שהנביא היה עמדו בבבל ומתנבא על חרבן הבית הגדול והקדוש אשר נקרא שם י"י עליו, ואמר בנבואה הראשונה [יחזקאל כ"א] שים פניך דרך תימנה והטף אל דרום והנבא אל יער השדה נגב, וזה שירושלם היה דרומית ובבל היא צפונית לארץ ישראל, וקרא ירושלם יער השדה להיות היער כולל מיני עצים רבים, וייעד עליהם להתפשט השלהבת בכולם, והוא אמרו ואמרת ליער הנגב שמע דבר י"י כה אמר י"י הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש, והכונה ללקוט הצדיקים והרשעים, והעונש בצדיקים על בלתי היותם מוכיחים ומשיבים רבים מעון, אעפ"י שמסבת התולדת להיות הדבר כן בעיתים נגזרים, והוא אצל רבים אמרו [תהלים צ"ד] כי עד צדק ישוב משפט, וכמאמר המלאך [בראשית י"ט] פן תספה בעון העיר, ומאמר איוב אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג, וכמאמר קדמונינו ז"ל [ב"ר כ"ו ה'] אנדרולומוסיא בא לעולם ומשחתת טובים ורעים, אמנם מה שנמצא לנביאים תמיד מיעדים רע בחטאת ירבעם בן נבט וכדומה לזה, כבר דחה הענין הוא עצמו למעלה והוא אמרו [יחזקאל י"ח] מה לכם אתם מושלים את המשל על אדמת ישראל לאמור אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה וכו', וביאור המשל שהיו מתרעמין על מאמר הנביא מיעדם רע על חטאת אבותם, עד שהודיעם הביאור הידוע כשאוחזים מעשה אבותיהם תולין הקללה בהם בהיותם סבה לנולדים אחריהם ללכת בדרכם ההם, ואם לא היו אוחזין מעשה אבותם לא יספו על עונם, והוא אמרו על זה חי י"י אם יהיה לכם עוד משל המשל וגו' ואיש כי יהיה צדיק וגו' והוליד בן פריץ וגו' מות יומת, ר"ל שהבן פריץ הוליד בן וירא את כל חטאת אביו אשר עשה ויראה ולא עשה כהן, לא ימות בעון אביו חיה יחיה, בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן, והפרשה השניה ביאר הראשונה שאמר [שם כ"א] שים פניך אל ירושלם והטף אל מקדשים, והוא ביאור אל יער השדה, ואמר והוצאתי חרבה מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע, הוא ביאור הצתת האש, ורבינו סעדיה ז"ל לברוח מתת עול במשפטי הש"י פירש, צדיק ורשע שניהם על הרשעים, נקרא צדיק מי שהוא צדיק בהיקש אל אמונתו והפיל עליו לשון צדיק על צד מחשבתם, כמו שקדם בהקרא אלילי העמים אלים, ור"ל במלת צדיק מי שהוא צדיק אצל חבירו האדוק בע"ז ורשע למי שאינו אדוק בה כל כך ושניהם רשעים על דרך האמת, וכן פירש הוא אמרו [בראשית ל"א] השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע, טוב הוא אצל לבן אם גוזל רכושו ורע הוא אם היה הורגו ושניהם רע אצל יעקב, וצוה הנביא להיותם נאנחים על הצרה ושלא ישליכוה אחרי גוום, ועל זה אז"ל שצריך אדם להתאבל על קרוביו והיותו חרד מן הצרה וגם שמועה קרובה וכו'.
